ב2012, לכבוד יום הפעולה הבינלאומי נגד הוצאות צבאיות המתקיים אחת לשנה, פרופיל חדש ארגנה הרצאה של רלה מזלי על הוצאות צבאיות בארץ. מה הוא תקציב הבטחון, מי קובע אותו, מי מרוויח ממנו ומי מפסיד? כל אלו שאלות שעלו בהרצאה ונערכו כאן לקטע של 12 דקות.
מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו
רלה מזלי
(8/3/13)
הצגת הסוגיה של המנעות משירות צבאי כתנועה חברתית רחבה שנוגעת ברבדים רבים בחברה הישראלית
(23/2/13)
אם צעירות וצעירים מאמינים שממשלות ישראל, בעבר ובהווה, עושות שימוש בצבא רק למטרות הגנה, זו תמונת מציאות שאנחנו – נשים – תרמנו לה תרומה מרכזית, גם אם עיקר התרומה שלנו היתה שתיקה. אם אותם צעירות וצעירים משוכנעים בחובה לציית בכל מקרה לפקודות וחוקים משום שאלה נקבעו בידי מוסדות החברה, זו עמדה שנשים השתתפו בבנייתה
(10/12/11)
Address given at a panel on freedom of expression at Tel-Aviv University, May 14th., 2009. First published in English on Jewish Peace News.
(10/12/11)
תהליך המיליטריזציה המעמיק בישראל פוגע ישירות ביסודות הדמוקרטיה הישראלית, במשאבי טבע חיוניים, באזרחיות ואזרחי ישראל ובאוכלוסיית השטחים הכבושים שבאחריות המדינה. לא פחות חשוב, התהליך ודפוסי החשיבה הכרוכים בו משמרים את הקונפליקט בין ישראל לעם הפלסטיני ומונעים חתירה לפשרה אמיתית. הגבלה וצמצום התהליך הם צעדים חיוניים ודחופים. ניתן ליישם צעדים כאלה בתחומים השונים שהוזכרו ובתחומים נוספים, הן באמצעות חקיקה והן בהתערבות מעשית בנוהגים ופרויקטים קיימים.
(4/10/11)
ב-1998, כשהבת שלי היתה בכתה ו', הצבא בא לבקר בכתה שלה. נכנסו לחדר חיילת וחייל במדים, המורה פינתה להם את המקום שלה לפני הכתה והם הגישו לילדים מצגת. החיילת שאלה בקול דרמטי: "ילדים, ממה אתם פוחדים?" הילדים סיפקו לה תשובות מתוך העולם שלהם – חייזרים תפסו מקום גבוה ברשימה. היו בה גם מבחנים, מחבלים, ברקים. החיילת הקשיבה ולא מצאה את התשובה שהיתה צריכה כדי למלא את התפקיד שהוטל עליה. היא אמרה: "נכון, אבל יש עוד דבר נורא מפחיד שלא הזכרתם: מ-ל-ח-מ-ה." היא ביטאה את המלה לאט, רשמה אותה בגדול לרוחב כל הלוח, ומתחה מתחת קו ארוך. הבת שלי תיארה לי את פרטי הסצינה. אחר-כך החיילת הסבירה מה יכול לקרות לאנשים במלחמה, אפילו אם הם לא חיילים. אחת הילדות התחילה לבכות וילדות וילדים מסביבה ליטפו אותה וניסו להרגיע אותה. זאת היתה ילדה שאמא שלה מתה בערך שנתיים לפניכן. אני מניחה שהבכי והתגובות מסביב, העצימו מייד את המטען הרגשי של המצגת. החיילת הצליחה להפיק בכיתה ריגוש ומתח. זאת היתה פרסומת מלחמה בהחלט אפקטיבית.
(4/10/11)
במדים, בכל כובד הברזלים על הכתפיים, מול ציבור שבוי של תלמידים ומורים מנסים לשווא ראשי הצבא ללמד מלחמה. בינתיים דווקא תנועת הסירוב עושה להם בית ספר
(19/6/09)
סדרת "חקירת החקירה" מקווה לחולל היפוך בכיוון הצפייה והמעקב. בעדכונים האלה, הנחקרות, אנחנו, נצפה בחוקרים – במוסדות ובאנשים – ונעקוב אחרי מציאות החקירה לפרטיה. נספר חוויות אישיות, נתאר השפעות, נתעד תובנות ומחשבות של נחקרות – גם של נשים וגברים שזומנו למשטרה וישבו פיזית מול שוטרים ושאלות, וגם של חברות תנועת פרופיל חדש הנתונה, כולה, בחקירה.
נענה לשאלה שלכן: "מה קורה?", תוך סירוב, בעצם מתן התשובה, לצנזורה עצמית; מגדירות ומנהלות באופן פעיל, על פי דרכנו, את "החקירה". נפיק בכך סרטוט יותר ברור של הדרכים בהן מופעל עלינו כוח ונזהה צמתים להתנגדות.
